Maaseh Rokeach Shevitat Yom Tov 3 – מעשה רקח שביתת יום טוב ג‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) מי שהיה לו עפר מוכן, או אפר^א שמותר לטלטלו, הרי זה שוחט חיה ועוף ומכסה דמם. ואם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי^ב, הרי זה לא ישחוט. ואם עבר ושחט, לא יכסה דמם עד לערב. וכן, בריה שהיא ספק אם חיה היא אם בהמה^ג, אין שוחטין אותה ביום טוב, ואם שחט, לא יכסה דמו^ד עד לערב, אפילו היה לו עפר מוכן או אפר, שמא יאמר הרואה, חיה ודאיית^ה הוא^ו ולפיכך כיסה דמו^ז ביום טוב, ויבוא הרואה להתיר חלבו: (ב) וכן, השוחט חיה ועוף מערב יום טוב, לא יכסה דמם ביום טוב. שחט בהמה חיה ועוף ביום טוב, ונתערב דמם, לא יכסה אותו עד לערב. ואם היה לו עפר מוכן או אפר ויכול לכסות הכל בדקירה אחת, הרי זה יכסהו: (ג) השוחט בהמה ביום טוב, מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין בידו, ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, אלא יישאר שם מסובך בשאר^ח צמר הצואר. אבל בעוף לא ימרוט, מפני שהוא דרכו, ונמצא תולש ביום טוב: (ד) המפשיט עור הבהמה ביום טוב, לא ימלחנו, שזה עיבוד הוא, ונמצא עושה מלאכה שלא לצורך אכילה. אבל נותנו לפני בית הדריסה, כדי שידרסו עליו ולא ייפסד. ולא התירו דבר זה אלא מפני שמחת יום טוב, כדי שלא יימנע מלשחוט. ומותר למלוח בשר לצלי על גבי העור, ומערימים בדבר זה. כיצד, מולח מעט בשר בכאן^ט ומעט בכאן, עד שימלח^י העור כולו: (ה) במה דברים אמורים, במולח לצלי, שאינו צריך מלח הרבה, אבל לקדירה אסור למלוח על העור. וכן, אין מולחין את החלבים, ואין מהפכין בהן, ואין שוטחין אותן ברוח על גבי יתידות, מפני שאינן ראויין לאכילה: (ו) המפשיט את הבהמה, לא ירגיל ביום טוב. כיצד הוא המרגיל, זה שיוציא^יא כל הבשר^יב מרגל אחת, כדי שיצא^יג כל העור^יד שלם ולא ייקרע, מפני שטורח בהפשט זה טורח גדול, ואין בו צורך למועד. וכן, אסור לעשות בית יד בבשר, והוא שיעשה בסכין, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ומותר לעשות סימן בבשר: (ז) מולגין את הראש ואת הרגלים, ומהבהבין אותן באור, אבל אין טופלין אותן בחרסית^טו ולא באדמה, ואין גוזזין אותן במספרים. וכן, אין גוזזין את הירק בתספורת שלו, אבל מתקנין את האוכל שיש בו קוצים, כגון קינרס^טז ועכביות, בתספורת: (ח) מותר ללוש עיסה גדולה ביום טוב. והלש עיסה מערב יום טוב, אין מפריש ממנה חלה ביום טוב, ואם לשה ביום טוב, מפריש ממנה חלה ונותנה לכהן. ואם היתה עיסה טמאה, או שנטמאת החלה, לא יבשל את החלה, שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול, וזו לשריפה עומדת. וכן אין שורפין אותה ביום טוב, שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב, ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה, שנאמר ״באש ישרף״ (ויקרא ז׳:י״ט), ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה: (ט) כיצד יעשה בה, יניחנה עד הערב וישרוף אותה. היה יום טוב של פסח, שאם יניחנה תחמיץ, לא יפריש את החלה בצק, אלא יאפה את כל העיסה הטמאה, ואחר כך יפריש החלה לחם: (י) אין אופין בפורני חדשה, גזירה שמא תיפחת ותפסיד הלחם, ויימנע משמחת יום טוב. אין גורפין תנור וכירים, אבל מכבשין את האפר שבהן. ואם אי אפשר לאפות בו או לצלות אלא אם כן גרף, מותר. וסותמין פי התנור בטיט ורפש שסביבות^יז הנהר, והוא שריככו מאמש, אבל לגבל טיט ביום טוב אסור. ומותר לגבל את האפר לסתום בו פי התנור: (יא) תנור וכירים חדשים אין סכין אותן בשמן ביום טוב, ואין שטין^יח אותן במטלית^יט, ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן, ואם בשביל לאפות בהן, מותר. אין מלבנין את האבנים לצלות או לאפות עליהן, מפני שמחסמן. ומסיקין ואופין בפורני, ומחימין חמין באנטיכי: (יב) אין עושין גבינה ביום טוב, שאם גיבן מערב יום טוב אין בזה חסרון טעם. אבל דכין את התבלים כדרכן, שאם ידוך אותם מערב יום טוב^כ יפוג טעמן. אבל מלח אינו נידוך ביום טוב, אלא אם כן היטה המכתש, או שידוק^כא בקערה וכיוצא בה, כדי שישנה, שאם שחק המלח מערב יום טוב לא יפוג טעמו. ואין שוחקין את הפלפלין בריחים שלהן, אלא דך אותן במדוכה ככל התבלים: (יג) אין כותשין את הריפות במכתשת גדולה, אבל כותשין אותה^כב במכתשת קטנה, שזה הוא השינוי שלה. ובארץ ישראל אפילו בקטנה אסור, שהתבואה שלהן טובה היא, ואם כותשין אותה^כג מערב יום טוב אין בכך הפסד: (יד) הקמח, אף על פי שריקדו מערב יום טוב והסיר ממנו הסובין, אין מרקדין אותו פעם שניה ביום טוב, אלא אם כן נפל לתוכו^כד צרור או קיסם וכיוצא בהן. ואם שינה, מותר. כיצד^כה, כגון שירקד מאחורי הנפה, או שירקד^כו על גבי השולחן, וכיוצא בשינוי זה: (טו) מוללין מלילות ומפרכין קטניות^כז ביום טוב, ומנפח על יד על יד בכל כוחו ואוכל, ואפילו בקנון או בתמחוי, אבל לא בטבלה^כח ולא בכברה. וכן, הבורר קטניות ביום טוב, בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי, אבל לא בנפה ולא בטבלה^כט ולא בכברה: (טז) במה דברים אמורים, בשהאוכל מרובה על הפסולת, אבל אם היתה הפסולת מרובה על האוכל, בורר את האוכל ומניח את הפסולת. ואם היה טורח בברירת הפסולת מן האוכל יתר מטורח ברירת^ל האוכל מן הפסולת, אף על פי שהאוכל מרובה בורר את האוכל ומניח את הפסולת: (יז) אין מסננין את החרדל במסננת שלו, מפני שנראה כבורר, אבל נותנין ביצה במסננת של חרדל, והוא מסתנן מאיליו. ואם היתה משמרת^לא תלויה, מותר ליתן לה יין ביום טוב, אבל לא יתלה בתחילה^לב, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ומערים ותולה את המשמרת לתלות בה רימונים, ותולה בה רימונים, ואחר כך נותן לתוכה שמרים:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר זמנים מוקדש לזכר נשמת מורינו ורבינו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל
מאחד מתלמידיו

הערות

^א בב1 נוסף: הראוי. ובד׳: מוכן. אך ״שמותר לטלטלו״ פירושו שאינו נולד, וסתם אפר מוכן הוא, כנ״ל ב, יח.

^ב בב2 לית. בד׳ (גם פ) נוסף: לטלטלו. ואין בכך צורך.

^ג בב2 נוסף: היא.

^ד ב2: דמה. וכך ד.

^ה ב2-1: ודאית. וכך ד (גם פ, ק).

^ו ב2: היא. וכך ד (גם פ, ק).

^ז בב2 תוקן ל: דמה.

^ח ב1: כשאר (ואולי תוקן כבפנים). וכך ד. אך בפיהמ״ש בכורות ג, ג בכ״י רבנו בבי״ת (בערבית).

^ט ד (גם ק): מכאן. וכן בסמוך. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^י כך ב2-1. ת1: שימלוח.

^יא ד (גם פ): המוציא. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^יב ד: בשר. שינוי לשון לגריעותא.

^יג ב1: שיוציא. וכך ד (גם פ, ק).

^יד בב2 נוסף: כולו.

^טו ד (גם פ): בסיד ובחרסית. הוסיף על פי הגמ׳ בביצה לד., אך הלשון שם שונה.

^טז ת1: קרנס. ונראה שהיא ט״ס וצ״ל כבפנים, שכן בב2: קניס, ובמשנה כלאים ה, ח בכ״י רבנו: קינרס. ב1: קונדס. וכך ד. וכ״ה לפנינו בגמ׳ ביצה לד., אך בכי״ו 109 שם: קינרס.

^יז ב2: שבסביבות. וכך ד (גם פ, ק).

^יח ד: טשין. וכ״ה לפנינו בגמ׳ ביצה לד., אך ברוב כתבי⁠־היד שם כבפנים.

^יט ד: במטלת. ואמנם כ״ה במשנה בבא קמא י, י בכ״י רבנו, אך הניקוד הוא בצירה, ובמשנה שבת כד, ה בכ״י שהוגה מכ״י רבנו מלא יו״ד.

^כ ב2-1 (מ׳מערב׳): מבערב. וכך ד (גם פ, ק).

^כא ב1: שידוך. וכך ד (גם פ).

^כב בב2-1 לית. וכך ד (גם פ, ק).

^כג ד: אותם. אך מוסב על התבואה.

^כד ב2: בתוכו. וכך ד (גם פ, ק).

^כה בד׳ (גם ק) לית. וחסרון המורגש הוא.

^כו ד: שריקד. שינוי לשון לגריעותא.

^כז ד: קיטנית. אך בגמ׳ ביצה יב: כבפנים.

^כח בב1 נוסף: ולא בנפה. וכ״ה בגמ׳ ביצה שם. ד: בנפה (במקום ׳בטבלה׳).

^כט ד (גם ק): בטבלא. אך במשנה ביצה א, ח בכ״י רבנו כבפנים.

^ל ד: בברירת. שינוי לשון לגריעותא.

^לא ב2-1: המשמרת. וכך ד (גם פ, ק).

^לב ב2-1: כתחילה. וכך היה גם בת1, ונראה שתוקן כבפנים.

(א) מי שהיה לו וכו׳. משנה בביצה דף ב׳ ובגמרא שם ודין העפר מוכן ואפר מוכן ביארו רבינו בסוף פרק הקודם וכן פירש בפירוש המשנה שם. שמא יאמר הרואה וכו׳. הוצרך לטעם זה והוא גם כן בש״ס דף ח׳ דאי משום טירחא כיון דאפשר שהיא חיה ודאי ויש לו לקיים המצות עשה של כיסוי הדם הוה שרי בדקירה אחת מיהא דומיא דדם בהמה חיה ועוף שנתערב כדלקמן דין ב׳ וכן כתב הרב מגן דוד [ט״ז] שם והרב לח״מ גמגם בזה עיין עליו. (ב) וכן השוחט וכו׳. מימרא דרבא דף ח׳ ופי׳ רש״י דהיה לו לכסות מבעוד יום ומשום אמנועי משמחת יו״ט ליכא דמשום דאי לא מכסי דם לא מתסר צפור באכילה ע״כ. שחט בהמה וכו׳. שם תני רבי זירא וכו׳ ושם נתבאר דאם היה לו עפר מוכן ובדקירה אחת דוקא שרי ולא נגזור דקירה אחת אטו שתי דקירות דהוה ליה טורח גם בשל בהמה וכמ״ש רש״י ז״ל. (ג) השוחט בהמה וכו׳. דברי רבינו נתבארו בבכורות דף כ״ד והיתר תלישת הצמר אף שהוא מתכוין היינו טעמא משום דאינו אלא כלאחר יד וכ״כ התוספות שם והרמב״ן הביאו הרב המגיד ז״ל מקיל בעוף למרוט הנוצה כיון שסופו למרטו אחר שחיטה והרשב״א ז״ל נטה אחר דברי רבינו להחמיר וכן פסק הרב ב״י סימן תצ״ח ובגמרא נתבאר הטעם משום דאורחיה בהכי. וראיתי להרב לח״מ שכתב וז״ל ומה שלא התיר רבינו בעוף משום מלאכה שאינה צריכה לגופה דהוא מותר לכתחילה משום שמחת יו״ט כמו חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה יש ליתן טעם כמ״ש הרה״מ דבלא זה יכול לשחוט וכו׳ ע״כ. ותירוצו הוא אמת וכמו שיתבאר אכן מ״ש משום מלאכה שא״צ לגופה וכו׳ דמשמע דס״ל דמלאכה שאצל״ג פטור ומשום שמחת יו״ט יש להקל ליתא לדעת רבינו שהרי בפ״א דהלכות שבת דין ז׳ פסק דמלאכה שאצל״ג חייב עליה עיי״ש ואין ספק לענ״ד דדברי הרב לח״מ מוצאם ומובאם מדברי התוס׳ פ״ק דביצה דף ח׳ גבי שוחט ביו״ט אם יש לו דקר נעוץ וכו׳ פריך תלמודא והא קעביד כתישה א״ר חייא בר אשי א״ר בעפר תיחוח והא קעביד גומא כדרבי אבא דא״ר אבא החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור וכתבו שם התוס׳ דפטורו משום דהוי מלאכה שאצל״ג ותימה דא״כ פטור אבל אסור לכתחילה וי״ל דמשום שמחת יו״ט מותר אפילו לכתחילה וכו׳ ע״כ. הרי מבואר דדברי התוס׳ האלו אטעיתיה להרב לח״מ ז״ל דאינהו קיימי למ״ד מלאכה שאצל״ג פטור עליה ופירשו גם כן דעת רבי אבא אמנם דעת רבינו אינה כן כמ״ש וטעם פטור חופר גומא וא״צ אלא לעפרה אינו אלא משום מקלקל בארץ כמ״ש רבינו להדיא בפ״א דהלכות שבת דין י״ז וז״ל חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה הרי זה מקלקל ופטור וכו׳ ע״כ. ומעתה לדעת רבינו צריך לפרש הסוגיא ג״כ משום מקלקל דוקא ומשום שמחת יו״ט התירו ע״פ דברי התוספות ולא מטעמייהו גם בפי״א דהלכות שבת דין ו׳ כתב רבינו המורט נוצה מן האברה ה״ז תולדת מוחק וחייב ולא חילק בין צריך לגופה ללא משום דעכ״פ הוא חייב כמבואר. אכן מאי דהוה לן להקשות הוא דכיון דמריטת הנוצה לעשות מקום לסכין לא הוי אלא דרך השחתה הוה לן למשרי משום שמחת יו״ט כאמור אלא דבמ״ש הרב לח״מ בשם הרב המגיד ז״ל מתורץ גם זה אף אם תמצא לומר דהוי דרך השחתה דבאמת אינו כ״כ ברור דהרי צריך הוא לדקדק שלא יפגום הסימנים כמבואר בהרב ב״י יו״ד סי׳ כ״ג והביאו מור״ם בהגהה ודע דבפ״ק דחולין אמרינן דהשוחט בסכין של עכו״ם אם שחט בריאה מותרת דהרי הוא מקלקל בשחיטתה ואם שחט מסוכנת אסורה דהרי הוא מתקן ופסקו רבינו סוף פ״ז דהלכות ע״ז דין י״ט ואילו לענין שבת מחייבינן ליה ולא אמרינן דהוא מקלקל בשחיטה והתירוץ הוא מבואר דגבי ע״ז בהנאה תליא מלתא והרי לא נהנה משא״כ גבי שבת דאין האיסור משום הנאה אלא משום נטילת נשמה כמ״ש רבינו ריש פרק י״א עיי״ש ובהכי מתורץ אף את״ל דמורט הנוצה כדי לשחוט הוי דרך השחתה ודו״ק. ומ״ש בספרי רבינו אלא ישאר שם מסובך כשאר צמר הצואר בנוסח אחר כתוב בשאר בבי״ת. (ד) המפשיט עור בהמה וכו׳. מבואר במשנה ובגמ׳ דף י״א ומהטעם שהזכיר רבינו ושם נתבאר דמותר להגביהו אע״פ שאין עליו כזית בשר לבית הלל ומדסתם רבינו נתבארה כוונתו להתיר גם כן. ומ״ש ומותר למלוח בשר לצלי לאו משום דצלי בעי מליחה אלא כלפי מה שנהגו העולם למולחו וכ״כ התוס׳ ומבואר לדעת רבינו דלא הותר כל זה אלא בשוחט ביו״ט אבל אם שחט מערב יו״ט לא ודלא כיש חולקין שהביא הרב המגיד ז״ל ועיין מ״ש בפ״א בס״ד. ומ״ש בספרי רבינו אבל נותנו לפני בית הדריסה בנוסח אחר כת״י לבית הדריסה. ומ״ש כיצד מולח מעט בשר מכאן ומעט מכאן בנוסח אחר כת״י מעט בשר בכאן ומעט בכאן. (ה) בד״א וכו׳. שם ובמ״ש רבינו לפי שאינו צריך מלח הרבה נכלל מ״ש בגמ׳ דאפילו לצלי כעין קדרה אסור ופי׳ רש״י אם מולח צלי יפה יפה קרוב למליחת בשר שלצורך קדרה דלא תימא כל צלי שרי ע״כ. ולזה הסכים הרב לח״מ ז״ל עיין עליו. (ו) המפשיט את הבהמה וכו׳. בכורות דף ל״ג ובפרק העור והרוטב במשנת המרגיל כולו חיבור וכו׳ פי׳ רבינו וז״ל המלאכה השניה בהפשט הבהמה מה שקורע העור בין שני הרגלים מרגל לרגל ואחר כך חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהקיפו וכך מפשיט מי שרוצה לעשות העור חמת והמלאכה השלישית בהפשטה והוא זר מאד שיוציא העור כולו שלם אין בו חתך ולא קרע עד שאם תקשר מקומות הרגלים מן העור ומקום הצואר ותפח בו ינפח כולו וכן מפשיטין אצלינו הרוצים לעשות ממנו נאד להכניס בו מים ע״כ. והביאו הפר״ח סי׳ תצ״ט. ומכאן לימד מרן ז״ל דלא נאסר לדעת רבינו אלא המלאכה השלישית שהזכיר ז״ל ופשוט. ומ״ש בספרי רבינו כדי שיוציא בנוסח אחר כת״י כדי שיצא. לעשות בית יד וכו׳. ביצה דף כ״ח ופי׳ רש״י בית יד נקב לאחוז בו ובידא שרי לינקוב באצבעו שרי דלאו דרך חול הוא אבל בסכין דרך חול הוא כשמוכר בשר עושה בו בית יד ונותנו ללוקח להוליכו לביתו וביו״ט צריך לשנות לעשות היכר שאין מקח וממכר מותר בו ע״כ. ודין הסימן שכתב רבינו ג״כ שם ופי׳ רש״י סימן בבשר שלא יחליפוהו הנושאו. (ז) מולגין את הראש וכו׳. שם דף ל״ד ופירש רש״י אין טופלין אותם בסיד להסיר שערן דהוי דרך העבדנין ואין גוזזין במספריים דמחזי כצריך לשער וכו׳ ואין גוזזין הירק התלוש בתספורת שלו שגוזזין בה מן המחובר דמאן דחזי סבר שליקטן היום ע״כ. ועיין להרב לח״מ. ומ״ש בספרי רבינו כגון קינדס בנוסחא אחרינא כתיבת יד כגון קונדס. (ח) מותר ללוש וכו׳. שם דף כ״ב ומשמע דאף שישאר לאחר יו״ט ודאי וכן נראה מפירוש רש״י ז״ל ונראה הטעם משום דחד טרחא הוא כדין ממלאה אשה קדרת בשר שכתב בפ״א דין י׳ עיי״ש. והלש עיסה וכו׳. שם דף ח׳ כאבוה דשמואל ועיין לרבינו בסוף פרק ד׳ ובפ״ה דהלכות בכורים והראב״ד השיג על רבינו עיין להרב המגיד ז״ל. ואם היתה עיסה וכו׳. פסחים דף מ״ו ונתבאר הטעם בשבת דף כ״ג ועיין לרבינו פ״ה מהלכות חלה ולהרב המגידז״ל. ומ״ש בספרי רבינו שאינה לצורך אכילה וכיוצא בהן בנוסח אחר כת״י נמחק וכיוצא בהן. (י) אין אופין וכו׳. ביצה דף ל״ד ודין אין גורפין וכו׳ משנה דף ל״ב ומתוך דברי הגמרא והרב המגיד ז״ל נראה דהך גריפה היינו מחמת איזה דבר שנפל לתנור כגון עפר וכיוצא שהרי כתב משם הרשב״א ולגרוף התנור מן האפר והגחלים לאחר הסקה נראה שהוא מותר ואף על פי שהוא מכבה א״א בלא כן וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש והוי זה כמניח בשר על הגחלים. (יא) תנור וכירים וכו׳. שם וטעם כולם פי׳ רש״י משום דמתקן מנא ע״כ. ולא הותר אלא ההפגה בצונן להפיג חומן קצת כמו שנוהגים כשאופין בו. ודין ליבון האבנים נתבאר במ״ש בפ״ט דהלכות שבת דין ד׳ והרב מג״א סי׳ תק״ח כתב דמדברי המ״מ וב״י משמע שנוסחת רבינו הרמב״ם [כן הוא בפירוש המשנה] וכן הוא בגמרא ובכל הפוסקים אבל אבנים מותר ללבן דלא שייך בהו חיסום ע״כ. ומחמין חמין באנטיכי. פי׳ הרב המגיד אנטיכי יורה גדולה ואין חוששין שמא יאמרו לחול הוא עושה. (יב) אין עושין גבינה וכו׳. שבת דף קל״ד ופי׳ רש״י גבינה בת יומה מעליא וכ״ש מאתמול ע״כ. וכן הוא בזמנינו. אבל דכין וכו׳. כתב הרב המגיד ז״ל וכן כל הנידוכים נידוכים כדרכם כגון כרכום ושום ושחלים וכיוצא בהם ועושים קונדיטון ביו״ט וכל זה בכלל דברי רבינו ע״כ. נראה שהוציאו הרב מן הירושלמי שהביא הר״ן ז״ל אמנם כרכום לא הוזכר שם וכבר מרן ז״ל הקשה עליו במה שהתיר שחיקת הכרכום בלי שינוי לדעת רבינו וכן הקשה הרב לח״מ ז״ל עיין עליהם ובתירוצם אמנם ראיתי להרב מגן דוד [ט״ז] ס״ס תק״ד שהקשה על הרי״ף ז״ל דמשמע מדבריו דמוריקא לא בעי שינוי וכן על התוספות והרא״ש ז״ל דנסתפקו להלכה אי כרב חסדא דהטעם משום כל הקדירות או כרב הונא מטעם דמפיגין טעמם דהא מוכרח בגמרא דמוריקא בעי שינוי כמלח דאל״כ כי פריך לרב [ששת] דשמע קל בוכנא וכו׳ ומשני דהוה צליל קליה והדר פריך ומשני דתבלין נבוחי מנבח קליה אמאי לא פריך נמי דדילמא מוריקא הויא דאין קולו מנבח טפי מן המלח אלא ודאי דמוריקא שוה למלח וגם מוריקא אסר לבני ביתו וכו׳ ע״כ תוכן דבריו והניחו בצ״ע ולכאורה קושיא חזקה היא ומכל מקום נראה ליישב בטוב טעם חדא דמ״ש דגם מוריקא אסר לבני ביתו הוא דוחק גמור שאין בו אפילו רמז בההוא עובדא לפום שקלא וטריא דהש״ס ואעיקרא דמלתא נראה לענ״ד דלא הוה מקום להסתפק שיהיה מוריקא ולכך לא מצי תלמודא לאפרוכי עליה וזה מצד המציאות כי קול כתישת הכרכום משונה משאר תבלין ומלח לגמרי מפני דקותו עד שכתב הר״ן ז״ל דיותר נידוכת יפה בהטיית המדוכה מפני דקותו מה שאין כן בתבלין עיי״ש ואמטו להכי לא עלה על דעת התלמוד שיטעה רב במציאות זה דרחוק הוא טפי ולא פריך עליה אלא מדבר שאפשר לו לטעות בקירוב מלבד דאכתי איכא קנה שהוא דק קצת ואפילו הכי לא פריך מיניה דתבלין אינו אלא פלפלים לפירוש רש״י ז״ל שפירש שהגרעינים נשמעים בהשתברן ואם כן יש לומר נמי דלאו כי רוכלא הוא ועיקר קושיית הרב קיימא נמי להרה״מ ז״ל שכתבנו. וכבר יישב דבריו מרן כס״מ ז״ל ועיין להרב לח״מ ואם כן תתורץ קושיית הרב ג״כ ועיין להר״ן ז״ל. ואין שוחקים את הפלפלים. נראה מלשון זה דבחלוקא דתבלין שהזכיר רבינו לעיל לא נכללו הפלפלים וקשה דבגמ׳ דף י״ד פריך לרב [ששת] ודילמא תבלין הוו ומשני תבלין נבוחי מנבח קלייהו ופירש רש״י כשהם משתברים הגרעינים נשמע קולם במדוכה כמנבחים ע״כ. משמע דתבלין היינו פלפלים ואין זה קושיא דכיון דלפי האמור הם תבלין מלשון בלילה שמערבים אותם עם דברים אחרים והוא שם כולל לפעמים נכלל גם הפלפלים ולפעמים לא ולפעמים הם הפלפלים עצמם והכל לפי הענין וק״ל. (יג) אין כותשין את הריפות במכתשת גדולה. הכי איתא בסוף פ״ק וקשיא אמאי השמיט רבינו דהיכא דאיכא פריצותא דעבדי אית לן למיחש ואפילו בקטנה אסור כדמשמע מעובדא דרב פפי וכו׳ אם לא שנאמר דמשום דמלתא דפשיטא היא וכבר ביאר עיקר החילוק במקומות אחרים לא חש להביאו כאן כיון דעיקר החילוק כאן אינו אלא הא לן והא להו דלבני ארץ ישראל אסור להו אפילו בקטנה מהטעם שהזכיר ז״ל אמנם התוספות ז״ל הבינו בפירוש רש״י בתירוץ הא לן והא להו ר״ל בארץ ישראל דשכיחי עבדים שמזלזלים וכו׳ עיין עליהם ולפי דבריהם קשה קצת מעובדא דרב פפי דאיקלע לבי מר שמואל ומסיק שאני מר שמואל דאיכא פריצותא דעבדי משמע דאפי׳ בחוצה לארץ יש מקומות דשכיח פריצותא דעבדי [דרב פפי ומר מבבל] ואם כן לא הו״ל ליתרץ הא לן והא להו אלא הא באתרא דשכיח עבדי דמזלזלי הא באתרא וכו׳ ובשלמא לפירוש רבינו ודעמיה איכא למימר דעיקר החילוק הוא מארץ ישראל לחו״ל או מפני איכות התבואה או משום הרגילות וההיא דפריצותא דעבדי הוא דבר בפני עצמו דממילא משתמע בכל הדינים וכמ״ש אמנם לפירוש התוספות בדעת רש״י ז״ל קשה אם לא שנאמר דמלתא אגב אורחיה קמ״ל דבארץ ישראל שכיחי טפי משאר מקומות והוא הדין נמי באותם מקומות דאיתנהו דהיא היא. (יד) הקמח אף על פי שריקדו וכו׳. כתב הרב המגיד ז״ל דהרקדה ראשונה אסורה אפילו על ידי שינוי וכו׳ והרב לחם משנה ז״ל כתב דצריך לתת טעם למה אסורה ע״י שינוי וכן טחינה אמאי לא הותרה על ידי שינוי והרי בבורר התירו אפילו כדרכו בקנון ותמחוי וכו׳ ע״כ. והן אמת דהרה״מ ז״ל כתב בההיא דבורר וכו׳ דאפילו בדבר שאם יעשנו בשבת יתחייב חטאת ביו״ט התירו על הדרך שביאר רבינו וכו׳ ומאי דנראה לענ״ד דשאני טחינה והרקדה וכיוצא שדרך לעשותם לימים הרבה ואמטו להכי כיון שהיה יכול לעשותו מערב יום טוב החמירו וכמ״ש רבינו פ״א אמנם ברירה וכיוצא בה שדרך לעשותם לשעתם בלבד די להם בהיכר זה שלא יעשנו בנפה וכברה ולכך לא הצריכו בו שינוי אחר. ושונין נמי ה״ה וכן מצאתי להרה״מ ז״ל בשם רש״י דף י״ב שכתב דבטבלא נפה וכברה אסור משום דמתחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה ע״כ. ודון מינה ואוקי באתרין. (טו) מוללין מלילות וכו׳ דף י״ב ופי׳ רש״י וביו״ט לא גזר מלילות של חיטים שמוללן בידיו כשהם רכים ע״כ. ועיין לרבינו בהלכות שבת פרק כ״א דין י״ד והרב המגיד ז״ל. וכן הבורר וכו׳. משנה וגמרא דף י״ד ומוכח דפי׳ בורר כדרכו שנוטל הפסולת וזו היא ברירה כדרכה שהתירו בית הלל כשהאוכל מרובה בשיעור ואין בברירת הפסולת טורח יותר מברירת האוכל כן כתב הרב המגיד ועיין עליו ז״ל שהביא דברי הרשב״א להחמיר ביו״ט כשבת היכא שיש חיוב בברירה כנזכר בדברי רבינו שם בפ״ח והוא ז״ל חלק עליו דביו״ט הכל שרי עיין עליו. ומ״ש בספרי רבינו אבל לא בטבלא בנוסח אחר אבל לא בנפה. (טז) במד״א וכו׳. כבר נתבאר ועיין למרן בשם מהרי״ק ז״ל. ולנקר הבשר ביו״ט דעת ראבי״ה הביאו הגהות מיימוני שמותר ואינו כבורר כיון דא״א לאכלו בענין אחר והרב ב״י סימן ת״ק כתב דנוהגים לנקר הבשר ועיין להרב מג״א והרב מגן דוד [ט״ז] ז״ל שם. (יז) אין מסננין וכו׳. שבת דף קל״ד ומבואר דביו״ט איירי ומ״ש ואם היתה המשמרת תלויה וכו׳ משנה שם דף קל״ז ובגמרא דף קל״ט ועיין לרבינו פרק כ״א דהלכות שבת דין י״ז ובפ״ח דין י״א ודין י״ד ועיין מה שכתבתי שם בס״ד.בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון